נאום פרישה




הרהורי טרום פרישה


בקרוב מאוד יבוא היום ויגידו לי תודה ושלום. נכון הבנתם, יגיע יומי לפרוש מהעבודה. נו, בסדר, יערכו גם מסיבת סיום עם נאומים נרגשים.
אין לי מושג איך להתכונן ליום הזה, כי לא ממש ניסיתי להיכנס לנעלי הגמלאי.
בכל זאת, אני רק בן דקה ל- 65.            
אני שואל את עצמי, מה זה אומר?  
אולי...
שמהיום ההוא והלאה, יחייכו אלי אנשים צעירים
כשיגישו לי כרטיס להצגה ועליו חותמת– הנחת גמלאים...
החיוך יסתיר את מידת הרחמים/ הזדהות עם מצב לא נעים
של להיות קרוב לסוף החיים
יזכיר את המשפט הידוע ש "העולם שייך לצעירים?"
ואולי גם וגם וגם?

יכול להיות שיקומו לפנות לי מקום ישיבה בתחבורה הציבורית? הרי אני הוא זה שקם לכבודה של כל קשישה עם סלים וכל גברת צעירה גדולת בטן.  
נכון שקרן הפנסיה עשתה עבודה טובה, וכלכלית אין לי דאגות, אבל מה עושים כשקמים לבוקר חדש ואתה לא מחויב ללוח זמנים שקובעים לך אחרים? רק אני והזמן לבד בבית.
פוחד מהרגע שהשעון יביט עלי, ואז ישנה מצב צבירה וייראה כמו השעונים של דאלי, נוזלי כזה..., כאילו אומר: נו.. מה קורה איתך היום? משעמם איתך. הזמן לא עובר.
אולי מצפים ממני לפצוח בקריירה של "קלפן"? ואני מעולם לא שיחקתי בקלפים. אפילו לא משחק מלחמה.
שאלך למועדון ספורט? השתגעתי? קר מדי בחוץ בשביל לחשוף בבריכה האולימפית את כרסי המפוארת מול עשרות עיניים משתאות. כל חיי לא משכתי תשומת לב חריגה, אז שאתחיל עכשיו?
ואולי, בעצם, כדאי לי להפסיק להיות הססן ולנסות דברים שלא ניסיתי מעולם?  
אם לא עכשיו, אי מתי?  
זהו בדיוק. חברים, אני ערוך ומוכן לקבל את מכתב הפרישה. לא פוחד להביט לו בעיניים.
אני כבר אראה לו למי קוראים "קשיש".